פסק-דין בתיק ע"ע 31265-11-10

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1.      המערערת, עורכת דין במקצועה, מדורגת בדירוג המשפטנים ומועסקת כממונה באגף פניות הציבור במשרד החינוך, הגישה תביעתה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה ביקשה להורות למשיבה כי ישולם לה " שכר עידוד". כמו כן תבעה את חלק הפרשות המעסיק בהפרשות לפנסיה בגין "שכר עידוד" שלא שולם לה במהלך השנים. תביעת המערערת נדחתה על ידי בית הדין האזורי (השופטת אורנית אגסי ונציג הציבור מר אליהו מחלב; תע"א 1541/09), ועל כך הערעור שלפנינו.

הרקע העובדתי כפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי

2.      המערערת החלה לעבוד בשירות המדינה ביום 4.3.1979. משנת 1984 ועד לשנת 1999 הועסקה המערערת כעורכת דין בלשכה המשפטית של משרד החינוך. שכרה של המערערת שולם בהתאם לדירוג המשפטנים. בכלל זה, קיבלה המערערת תוספת תמריץ ותוספת משפטנים, שהן תוספות שכר הייחודיות לדירוג זה. בחודש דצמבר 1999 עברה המערערת לעבודה ביחידה לפניות הציבור. ביום 1.8.2000 נבחרה המערערת לתפקיד הממונה על פניות הציבור במשרד החינוך. תפקיד זה הינו תפקיד מנהלי. אף על פי כן ובאישור נציבות שירות המדינה, המשיכה המערערת להיות מדורגת בדירוג המשפטנים, ושכרה שולם לה בהתאם. במסגרת המעבר לתפקיד זה ובהתאם להחלטה מיוחדת של נציבות שירות המדינה, הועלתה המערערת לדרגה א'4 (אישית) בדירוג המשפטנים. במהלך שנות עבודתה המשיכה המערערת לקבל את תוספות השכר הייחודיות לדירוג המשפטנים אשר בתנאיהן עמדה.

3.      לפי שנקבע בפסק הדין, זה שנים שבאגף לפניות הציבור מופעלת שיטת שכר עידוד. במסגרת זו מתבצעת מדידת עבודה באמצעות מדדים מוגדרים ואובייקטיביים, המבוקרים בצורה רצופה. המערערת פנתה לממונים עליה בבקשה לקבל שכר עידוד (להלן גם: התוספת). לטענת המערערת, היא זכאית לתוספת כיתר העובדים במחלקה על שום תקן משרתה ותפקידה, בו היא מבצעת עבודה מנהלית. המשיבה אף כימתה את תפוקת עבודתה של המערערת והכלילה תפוקה זו במסגרת חישוב הזכאות לשכר עידוד ליתר העובדים.

         החל משנת 2004, פנתה המערערת מספר פעמים לגורמים במשיבה בבקשה לבדוק את זכאותה לתשלום שכר עידוד. עניינה הובא בפני הוועדה המשרדית למועצות הייצור, אשר המליצה על העברת הנושא לדיון לפני הוועדה המרכזית למועצות ייצור. בהתאם, דנה הוועדה המרכזית בבקשתה של המערערת בשנת 2005 ופעם נוספת בשנת 2007. עמדת נציגות העובדים בוועדה המרכזית הייתה, כי יש לאשר למערערת את תשלום התוספת, שכן היא מבצעת תפקיד מנהלי. מנגד, גרסה נציבות שירות המדינה כי המערערת אינה זכאית לקבלת התוספת בשל דירוגה בדירוג המשפטנים. משלא הגיעה הוועדה המרכזית להסכמה בשאלת זכאותה של המערערת לשכר עידוד, כנדרש מהיותה ועדה פריטטית, לא אושרה בקשתה. מכאן פנתה המערערת לבית הדין האזורי להגיש תביעתה.

טענות הצדדים ופסק הדין של בית הדין האזורי

4.      לטענת המערערת, באגף לפניות הציבור בו היא עובדת נהוגה שיטת שכר עידוד, וכל עובדי האגף מקבלים את התוספת. לדבריה, היא מופלית לרעה לעומת העובדים האחרים. קבוצת השוויון אליה משתייכת המערערת היא קבוצת עובדי האגף, בה מבצעים העובדים עבודה בעלת אופי מנהלי זהה לשלה, וכימות תפוקת עבודתה נכלל במסגרת חישוב שכר עידוד לכלל העובדים. לפיכך, יש לראותה כמי שזכאית לשכר עידוד. משום שהמערערת מבצעת בפועל עבודה מעבר לנדרש ממנה, עבודה שבגינה היא זכאית להיכלל בחישוב שכר עידוד, על המשיבה חלה חובה מוגברת שלא להפלותה לעומת עובדי האגף האחרים. כמו כן, בתפקידה הנוכחי, אין המערערת זכאית לקבל את כל התוספות השונות המגיעות לפי דירוג המשפטנים. לפיכך, אף מטעם זה היא זכאית לטענתה לתוספת.

         לטענת המשיבה, המערערת אינה זכאית לתשלום שכר עידוד מאחר שהיא מדורגת, לפיה בחירתה, בדירוג המשפטנים ולא בדירוג המח"ר. המערערת אף מקבלת תוספות ייחודיות לדירוג המשפטנים, דהיינו, תוספת תמריץ ותוספת משפטנים, אשר אינן משולמות ליתר עובדי האגף. כמו כן, למערערת ניתנה אפשרות לבחור בין שני הדירוגים. לפיכך, קיים שוני רלוונטי בינה לבין קבוצת עובדי האגף. רצונה של המערערת ליהנות מן הטוב שבשני הדירוגים מהווה חוסר תום לב.  המשיבה הדגישה, כי שיטת תשלום התוספת מבוססת על מדדים כמותיים. עמדתה העקרונית לאורך השנים היא כי לא ראוי להחיל את תשלום התוספת על עובדים המדורגים בדירוג המשפטנים. מכל מקום, תשלום שכר עידוד טעון החלטה פוזיטיבית של הוועדה המרכזית למועצות הייצור, לה מוקנית הסמכות לקבוע האם יש להחיל על קבוצת עובדים מסוימת את תשלום התוספת.

5.      בית הדין האזורי עמד על כך כי תוספת שכר עידוד אינה משולמת לעובדים בדירוג המשפטנים, ובהיות המערערת מדורגת בדירוג זה, אין היא זכאית לתוספת.

         בית הדין ציין, שהמערערת בחרה לעבור מתפקידה כעורכת דין במחלקה המשפטית לתפקיד ניהולי כמנהלת אגף תלונות הציבור. בתפקיד זה ביצעה המערערת עבודה מנהלית גרידא. חרף זאת, בחרה להמשיך ולהיות מדורגת בדירוג המשפטנים גם בתפקידה זה, משום ששכרה לפי דירוג המשפטנים גבוה יותר משכר עובד בדרגה מקבילה בדירוג המח"ר. בית הדין ציין כי דירוג זה העניק לה הטבות ותנאים במסגרת תפקידה אשר אינם מוענקים לעובדי האגף, וכי המערערת אף קבלה דרגה אישית, וזאת על פי החלטה מיוחדת וחריגה של נציבות שירות המדינה. בזכות דרגה זו, רמת שכרה גבוהה וחריגה. זאת ביחס לעובדים בדירוג המשפטנים כמו גם ביחס לעובדים בדירוג המח"ר. בית הדין הוסיף כי התוספות להן זכאית המערערת במסגרת דירוג המשפטנים

         מוכרות לצורך הפרשות לפנסיה, ואילו תוספת שכר עידוד איננה מוכרת לצורך זה. לאור זאת, משבחרה המערערת בדירוג המשפטנים, חלים עליה הכללים וההוראות הקיימים בהסכמים ובהסדרים הקיבוציים החלים על העובדים המדורגים בדירוג המשפטנים. לפיכך, אין הצדקה לדרישתה לקבל את התוספת.

6.      טענת האפליה שהעלתה המערערת נדחתה אף היא על ידי בית הדין האזורי. בית הדין ציין כי המערערת מדורגת בדירוג המשפטנים מתוך בחירה אישית ומושכלת. אכן, עובדי המחלקה תחת ניהולה זכאים לתוספת ומקבלים אותה בפועל, אך זאת, משום שהם מדורגים בדירוג המח"ר. עובדה זו, כמו גם העובדה שהמערערת מבצעת עבודה מנהלית ולא עבודה משפטית, אינה מקנה למערערת זכאות לתשלום התוספת המשולמת לעובדים המדורגים בדירוג המח"ר. מקורם של פערי השכר איננו אפליה, כי אם דירוג שונה, שקיימים לו מאפייני שכר ייחודיים. בית הדין האזורי הדגיש, כי במסגרת ניהול ההליכים בתיק ניתנה למערערת אפשרות לעבור לדירוג המח"ר וכפועל יוצא מכך לקבל את התוספת אותה תבעה, אולם היא סירבה. המערערת אף התחמקה בעדותה מעניין זה וניסתה לטעון כי היא לא בחרה את דירוג שכרה. נפסק, כי למעשה מבקשת המערערת ליהנות מההטבות הניתנות לעובדים בדירוג המשפטי וכן לעובדים בדירוג המח"ר. לא ניתן לדרוש ליהנות מכלל ההטבות הניתנות לדירוגים שונים בשירות המדינה, ובדרישה זו טמון חוסר תום לב.

         אשר לטענת המערערת כי אין היא זכאית לכל התוספות הניתנות לעובדי הדירוג המשפטי, ולכן לכאורה היא מקופחת פעמיים, נקבע כי התוספת אליה מכוונת המערערת את דבריה היא " תוספת הופעה". תוספת זו ניתנת לעובדים בדירוג המשפטנים המופיעים בפני ערכאות שיפוטיות. המערערת אינה מופיעה בפני ערכאות שיפוטיות, ועל כן אין היא ממלאת אחר התנאי המאפשר קבלת "תוספת הופעה". מכל מקום, אין כל קשר בין עבודתה המנהלית לבין אי זכאותה של המערערת לקבלת תוספת הופעה.

         לאור כל האמור נפסק כי המערערת אינה זכאית לקבלת תוספת שכר עידוד. כמו כן חויבה המערערת בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.

תמצית טענות הצדדים בערעור

7.      ערעורה של המערערת סב על כל קביעותיו של בית הדין האזורי. לטענתה, בית הדין האזורי לא דן בטענתה המרכזית לעניין מהותה של שיטת שכר העידוד. המערערת מפרטת, כי שיטת שכר העידוד מונהגת בשירות המדינה מכוח הסכם קיבוצי מיום 19.5.1969, שמכוחו נקבע תקנון מועצות ייצור משותפות בשירות המדינה (להלן: התקנון). מטרתו ומהותו של התקנון, המעוגנת בסעיף 1 להסכם, היא לייעל את השירות הציבורי, ואין בו הגבלה לעבודות או לדירוגים מסוימים. הנהגת שכר עידוד, המתבססת על מדידת עבודה, נמצאה אפשרית וכדאית באגף לפניות הציבור אותו מנהלת המערערת.

המערערת מפנה למאבק איגוד המשפטנים להנהגת שכר עידוד בדירוג המשפטנים, לרבות במסגרת תביעות שהוגשו למוסד לבוררות מוסכמת, ולעמדת המדינה לפיה אין המשפטנים זכאים לתוספת באשר עבודתם אינה ניתנת למדידה ולכימות. לא כך הם פני הדברים בעבודת האגף לפניות הציבור, שם נמצא כי החלת השיטה אפשרית וכדאית. לפיכך, מתוגמלים כל העובדים באגף בשכר עידוד, ותפוקת המערערת נכללת במדדים לחישובו. משום שהמערערת תורמת את חלקה למאמץ עובדי האגף, אין מניעה על פי התקנון לתגמלה בשכר עידוד. שכר עידוד איננו תוספת או הטבת שכר הנלווית לדירוג אחד, אלא תמורה בעבור "עבודה נוספת", דהיינו, עבודה מעבר לנדרש מן העובד במסגרת תפקידו הרגיל, הדומה באופייה לעבודה בשעות נוספות. לפיכך, " תמורה בעד עבודה נוספת מותרת ונוהגת גם לגבי משפטנים. משפטנים עובדים ומקבלים תמורה עבור עבודה בשעות נוספות." גישה זו אף עולה מתצהירה של הגב' הניה מרקוביץ', עליו נחקרה לפני בית הדין האזורי. דרישת ה"עבודה נוספת" מתקיימת בכל עובדי האגף באופן זהה, ועל כן אין מניעה להחילה גם כלפי המערערת. כמו כן, משום שעבודתה של המערערת ניתנת לכימות, אין משמעות לכך שהמערערת מדורגת בדירוג המשפטנים.